<h1>ספר התרומות שער ס"ב</h1>
<h2>דף לא.</h2>
ויש לברר אם עבר המלוה ונתרעם מן הלוה לגוים וחייבו אותו לתת למלך חק המגיעו, כגון בארצנו שלוקח מן הנתבע שליש ממה שתבעוהו, על איזה דרך יתחייב התובע לשלם אותה פסידא לנתבע ועל איזה דרך יפטר. וכבר בארתי דינו על ענין מסור בספרי הנקרא זכרונות פרק הגוזל בתרא, וכך כתבתי, אחר אשר חברתי דברי המסור יש לנו לברר דין הלווין אלו שאינן רוצין לפרוע מה שחייבוהו ב"ד אם מותר למלוה למוסרן ביד הממונין מצד המלכות להציל העשוק מיד עושקו, וכן אלו בעלי אגרופין המכין חבריהם אם מותר לנחבל למסור דינו בפני המלכות, זה הענין נ"ל שהוא נחלק לשני עניינין, הראשון אסור וחייב בתשלומין השני מותר ופטור מן התשלומין.
הראשון, תדע דהיכא דצייתי דינא בדיני ישראל ואינם אלמים ואזול האי ומסרי לדינייהו בדיני גוים להכריחו לפורעו ממנו או לשלם לו דיני חבלותיו וממילא ע"י גרמא זו אנסוהו מצד המלכות עונש הראוי להם בחוקותיהם ובגזרותיהם, בהא לית דינא ולית דיינא שהוא אסור לעשות כן, חדא שהוא עובר על אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים ועכשיו הוא משבחן ובוחר בתורתן, כמו שאמר ר' טרפון בגטין פרק אחרון [פ"ח ע"ב] אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להזדקק להם, כ"ש כשדיניהם אינם כדינינו ונוטים אחרי הבצע שהוא אסור. ועוד שאין לך מסור גדול מזה שהוא מסבב חברו במשטמת לבבו להכניסו בדיני גוים שסתמן חשודין על שפיכות דמים, ומי יודע הבא לפניהם איך יפול דבר בפניהם אם יפול במכמורת זדונם בדברו לפניהם. ועוד ק"ו הוא, השתא מסור שמסר ממון חברו וגרם לאבד ממון חברו ואין הנאה מגעת לו אפילו הכי אסרו רבותינו ז"ל [ב"ק קי"ט ע"א] שלא לאבד הנמסר ממון המסור, דלא ידעת הי זרעא נפיק מנהון, כ"ש הלוה ואינו משלם או המכה רעהו בסתר וחבל בו [ו]רוצים אח"כ להתעצם עמו בדין ולשלם לו כל מה שיחייבוהו דייני ישראל שאין [למוכה] ולמלוה למוסרו לבעל דינם בדיני גוים, ומי שעבר ועשה כן דינו כדין מסור שמסר ממון חברו, וכדגרסינן [ב"ק קי"ז ע"א] ואם הראה מעצמו חייב. ומפרשי [רבוותא] שהרגיל בלשונו וא"ל במקום פלוני הוא ממונו. וכ"ת היכא מצינו דינא דגרמי בדבור הוא חייב וכי היכא מצינו שיחשב דבור כמעשה, הא לא קשיא, דהא גרסינן בקמא פרקא קמא [ה' ע"א] אמאי לא תנא מסור ומשני בדבורא לא קא מיירי. ותו גרסינן במציעא [צ' ע"ב] איתמר חסמה בקול ר' יוחנן אמר חייב דעקימת פיו עושה מעשה, וקי"ל כר' יוחנן. ומכאן אתה למד דאפילו עקימת פיו אע"פ שאין שם הקצת שפתים קרוי מעשה, כגון תוקע, כ"ש דבור שיש בו הקצת שפתים כגון מסור ומשחרר עבדו שעשאו אפותיקי לחבירו [גיטין מ' ע"ב] ומוחל שט"ח שמכר לחבירו [כתובות פ"ו ע"א], כל אלו קרויים מעשה, דכל דבור מעשה הוא נקרא. והילכך היכא דגרים לו הפסד בדבורו פשיטא לן דמחייב ליה לשלומי ליה כל פסידא דאתי ליה מחמתיה. וזהו אחד מן הפנים שאמרנו שהוא חייב ואסור. ואל תתמה באמרנו כי דיני חבלות שאינן מסורין לנו עכשו בזמן הזה שהוא אסור למסור בידי גוים, שהרי דעת הראשונים שאסרו דבר זה. וגם אל ידמה בעיניך כי מאחר שהכה את חברו אין לך רשע גדול מזה לשרי לן לממסריה בידי גוים, כי בזה כמו כן כתבו דעתם הגאונים ז"ל שאינו דומה הענין. ומ"מ אע"פ שאין דנין דיני קנסות בבבל למסור הדבר בידי גוים יש לדיינין שבאותו זמן לענוש ולקנוס האדם כפי צורך שעתם ולנדותם אם שנו ושלשו כדי להסיר המכשלה מביניהם ולכלות את אלו המכין את חבריהם באגרוף רשע, כדי שלא יאמר המוכה והנחבל דילמא חס ושלום שונאי ישראל לאו לשום שמים קא מתעסקי, וכדאמרינן בסנהדרין שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. כללו של דבר יהיה דעתו של דיין וכוונתו לרדוף אחרי הצדק כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. השני, פטור ומותר. דע דהיכא דלא צייתי דינא בדיננו ובעל דינו הוא אלם ואינו יכול לירד לנכסיו ע"פ אדרכתא שעשו לו ב"ד דייני ישראל, בזה הושוו כל הגאונים ז"ל והתירו למלוה שימסור דינו לחצר הממונה מצד המלכות כדי להכריחו לירד למה שדנו לו דייני ישראל ולפרוע לו חובו שלו מפני שהוא כמציל [מידו], וכמו שכתבנו בגיטין פרק אחרון [פ"ח ע"ב]. וכן מותר להראות לפניהם דיני חבלותיו אחר שסרב לפייסו במצות ב"ד ישראל כדי להכריחו לפייסו לנחבל [כדין] דייני ישראל. מיהו יש לנו ספק בדבר מפני שמיד הם מענישין אותו עונש המגיע להם כפי חק המלכות, או שליש ההלואה או כדי סך גזרתם. ועל זה נראה דהיכא דתבע ליה בחצר בדיני האומות ואמרי ליה עמוד שלם חובך עד זמן פלוני והפטר ואם לא תשלים לפורעו עד אותו זמן אתה תתן למלך חק הידוע לעומד במרדו, וזה עמד במרד ולא השלים מצות המלך מפסידא דאייתי ליה איהו דאפסיד אנפשיה, ואע"פ שאין לו המעות בעין מצויין לפרוע אם היה פקח היה לו לטעון שישבע שאין לו מעות מצויין ויתן לו מנכסים אחרים, ובטענה זו היו פוטרין אותו, וכשלא טען כך איהו דאפסיד אנפשיה והוא גרם לעצמו שנתן אצבע בין שיניו, וה"ל כההיא דהכונס [ב"ק ס"א ע"ב] שפטר על הגדי מאשו ועל העבד דמאחר שלא היו כפותים היה להם לברוח מן האש ומדלא ברח איהו פשע בעצמו. וכההיא דפרק אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"א] דקתני דכי אתרו ביה ולא אתרי אבדה מדעת היא, והא נמי דכוותה היא. וכן הסכים הרמב"ן וזה אשר השיב לי [סימן ס"ג], לוה אלם ואנס שב"ד של ישראל מתייראין ממנו לכתוב על נכסיו אדרכתא כיון שזה בכלל רשעים [הוא] מתרעם ממנו בב"ד של גוים ואינו חושש לשליש שהוא מתחייב למלכות, חדא דדינא דמלכותא דינא, ועוד כדאמרינן התם [ב"ק כ"ז ע"ב] מאה פדני בפדנא למחייה, וכיון דלא ציית דינא וליכא תקנתא בישראל כמציל מן הלסטים דמי, ובין ע"י גוים ובין ע"י ישראל מותר להציל ממונו ועצמו מן האונסין, ואם בא להפסיד רשעו הביאו לכך.
<h2>דף צ:</h2>
ויש לברר אם עבר המלוה ונתרעם מן הלוה לגוים וחייבו אותו לתת למלך חק המגיעו, כגון בארצנו שלוקח מן הנתבע שליש ממה שתבעוהו, על איזה דרך יתחייב התובע לשלם אותה פסידא לנתבע ועל איזה דרך יפטר. וכבר בארתי דינו על ענין מסור בספרי הנקרא זכרונות פרק הגוזל בתרא, וכך כתבתי, אחר אשר חברתי דברי המסור יש לנו לברר דין הלווין אלו שאינן רוצין לפרוע מה שחייבוהו ב"ד אם מותר למלוה למוסרן ביד הממונין מצד המלכות להציל העשוק מיד עושקו, וכן אלו בעלי אגרופין המכין חבריהם אם מותר לנחבל למסור דינו בפני המלכות, זה הענין נ"ל שהוא נחלק לשני עניינין, הראשון אסור וחייב בתשלומין השני מותר ופטור מן התשלומין.
הראשון, תדע דהיכא דצייתי דינא בדיני ישראל ואינם אלמים ואזול האי ומסרי לדינייהו בדיני גוים להכריחו לפורעו ממנו או לשלם לו דיני חבלותיו וממילא ע"י גרמא זו אנסוהו מצד המלכות עונש הראוי להם בחוקותיהם ובגזרותיהם, בהא לית דינא ולית דיינא שהוא אסור לעשות כן, חדא שהוא עובר על אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים ועכשיו הוא משבחן ובוחר בתורתן, כמו שאמר ר' טרפון בגטין פרק אחרון [פ"ח ע"ב] אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להזדקק להם, כ"ש כשדיניהם אינם כדינינו ונוטים אחרי הבצע שהוא אסור. ועוד שאין לך מסור גדול מזה שהוא מסבב חברו במשטמת לבבו להכניסו בדיני גוים שסתמן חשודין על שפיכות דמים, ומי יודע הבא לפניהם איך יפול דבר בפניהם אם יפול במכמורת זדונם בדברו לפניהם. ועוד ק"ו הוא, השתא מסור שמסר ממון חברו וגרם לאבד ממון חברו ואין הנאה מגעת לו אפילו הכי אסרו רבותינו ז"ל [ב"ק קי"ט ע"א] שלא לאבד הנמסר ממון המסור, דלא ידעת הי זרעא נפיק מנהון, כ"ש הלוה ואינו משלם או המכה רעהו בסתר וחבל בו [ו]רוצים אח"כ להתעצם עמו בדין ולשלם לו כל מה שיחייבוהו דייני ישראל שאין [למוכה] ולמלוה למוסרו לבעל דינם בדיני גוים, ומי שעבר ועשה כן דינו כדין מסור שמסר ממון חברו, וכדגרסינן [ב"ק קי"ז ע"א] ואם הראה מעצמו חייב. ומפרשי [רבוותא] שהרגיל בלשונו וא"ל במקום פלוני הוא ממונו. וכ"ת היכא מצינו דינא דגרמי בדבור הוא חייב וכי היכא מצינו שיחשב דבור כמעשה, הא לא קשיא, דהא גרסינן בקמא פרקא קמא [ה' ע"א] אמאי לא תנא מסור ומשני בדבורא לא קא מיירי. ותו גרסינן במציעא [צ' ע"ב] איתמר חסמה בקול ר' יוחנן אמר חייב דעקימת פיו עושה מעשה, וקי"ל כר' יוחנן. ומכאן אתה למד דאפילו עקימת פיו אע"פ שאין שם הקצת שפתים קרוי מעשה, כגון תוקע, כ"ש דבור שיש בו הקצת שפתים כגון מסור ומשחרר עבדו שעשאו אפותיקי לחבירו [גיטין מ' ע"ב] ומוחל שט"ח שמכר לחבירו [כתובות פ"ו ע"א], כל אלו קרויים מעשה, דכל דבור מעשה הוא נקרא. והילכך היכא דגרים לו הפסד בדבורו פשיטא לן דמחייב ליה לשלומי ליה כל פסידא דאתי ליה מחמתיה. וזהו אחד מן הפנים שאמרנו שהוא חייב ואסור. ואל תתמה באמרנו כי דיני חבלות שאינן מסורין לנו עכשו בזמן הזה שהוא אסור למסור בידי גוים, שהרי דעת הראשונים שאסרו דבר זה. וגם אל ידמה בעיניך כי מאחר שהכה את חברו אין לך רשע גדול מזה לשרי לן לממסריה בידי גוים, כי בזה כמו כן כתבו דעתם הגאונים ז"ל שאינו דומה הענין. ומ"מ אע"פ שאין דנין דיני קנסות בבבל למסור הדבר בידי גוים יש לדיינין שבאותו זמן לענוש ולקנוס האדם כפי צורך שעתם ולנדותם אם שנו ושלשו כדי להסיר המכשלה מביניהם ולכלות את אלו המכין את חבריהם באגרוף רשע, כדי שלא יאמר המוכה והנחבל דילמא חס ושלום שונאי ישראל לאו לשום שמים קא מתעסקי, וכדאמרינן בסנהדרין שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. כללו של דבר יהיה דעתו של דיין וכוונתו לרדוף אחרי הצדק כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. השני, פטור ומותר. דע דהיכא דלא צייתי דינא בדיננו ובעל דינו הוא אלם ואינו יכול לירד לנכסיו ע"פ אדרכתא שעשו לו ב"ד דייני ישראל, בזה הושוו כל הגאונים ז"ל והתירו למלוה שימסור דינו לחצר הממונה מצד המלכות כדי להכריחו לירד למה שדנו לו דייני ישראל ולפרוע לו חובו שלו מפני שהוא כמציל [מידו], וכמו שכתבנו בגיטין פרק אחרון [פ"ח ע"ב]. וכן מותר להראות לפניהם דיני חבלותיו אחר שסרב לפייסו במצות ב"ד ישראל כדי להכריחו לפייסו לנחבל [כדין] דייני ישראל. מיהו יש לנו ספק בדבר מפני שמיד הם מענישין אותו עונש המגיע להם כפי חק המלכות, או שליש ההלואה או כדי סך גזרתם. ועל זה נראה דהיכא דתבע ליה בחצר בדיני האומות ואמרי ליה עמוד שלם חובך עד זמן פלוני והפטר ואם לא תשלים לפורעו עד אותו זמן אתה תתן למלך חק הידוע לעומד במרדו, וזה עמד במרד ולא השלים מצות המלך מפסידא דאייתי ליה איהו דאפסיד אנפשיה, ואע"פ שאין לו המעות בעין מצויין לפרוע אם היה פקח היה לו לטעון שישבע שאין לו מעות מצויין ויתן לו מנכסים אחרים, ובטענה זו היו פוטרין אותו, וכשלא טען כך איהו דאפסיד אנפשיה והוא גרם לעצמו שנתן אצבע בין שיניו, וה"ל כההיא דהכונס [ב"ק ס"א ע"ב] שפטר על הגדי מאשו ועל העבד דמאחר שלא היו כפותים היה להם לברוח מן האש ומדלא ברח איהו פשע בעצמו. וכההיא דפרק אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"א] דקתני דכי אתרו ביה ולא אתרי אבדה מדעת היא, והא נמי דכוותה היא. וכן הסכים הרמב"ן וזה אשר השיב לי [סימן ס"ג], לוה אלם ואנס שב"ד של ישראל מתייראין ממנו לכתוב על נכסיו אדרכתא כיון שזה בכלל רשעים [הוא] מתרעם ממנו בב"ד של גוים ואינו חושש לשליש שהוא מתחייב למלכות, חדא דדינא דמלכותא דינא, ועוד כדאמרינן התם [ב"ק כ"ז ע"ב] מאה פדני בפדנא למחייה, וכיון דלא ציית דינא וליכא תקנתא בישראל כמציל מן הלסטים דמי, ובין ע"י גוים ובין ע"י ישראל מותר להציל ממונו ועצמו מן האונסין, ואם בא להפסיד רשעו הביאו לכך.
